חוזרים לכושר 

אני פדלאה. זאת אומרת, שכל התכופפות לכיוון שרוכי הנעליים, או לצורך איסוף צעצועי הילדים, מלווה תדיר באנחות וב"קנאקים".

לא תמיד הייתי כזו. בכלל לא. ביסודי הייתי אפילו בנבחרת הספורט. הצטיינתי בקפיצה לרוחק ולגובה וגיליתי זריזות מפתיעה במשחקי תופסת. אבל מה, השנים חלפו ותחומי ההתעניינות שלי שינו כיוון, והתמקדו בעיקר בסוג הפעילות הכוללת ישיבה רציפה (על כורסא, אם אפשר) וללא תנועות מיותרות.

לאחרונה התוודעתי למחקרים אודות בריחת סידן והסיכון למחלות לב והשתכנעתי כי עלי לקחת את עצמי בידיים ול-ה-ת-ע-מ-ל ! ברורים טלפוניים קדחתניים, העלו מספר אפשרויות: חדר-כושר מעוצב - עם מתקנים מימי האינקוויזיציה, "עיצוב הגוף" במועדון אקסלוסיבי (הבטיחו שכמעט לא מזיעים!), "פיט-בול" - התעמלות ע"ג כדור ענק (?!), "מדרגה" - ששורפת המון קלוריות, פלדנקרייז - מצוין לכאבי גב, או - התעמלות נשים רגילה, במתנ"ס המקומי. רק מהבדיקה המייגעת, כבר קבלתי התכווצות שרירים באוזן התיכונה, והחלטתי שמגיעים לי עוד כמה ימי חסד לשחרור הגוף, בטרם אתחייב לעבודת הפרך הממתינה לי.

התייעצות ממושכת עם חברה מבינת עניין, הניבה את ההחלטה, ללכת על "עיצוב הגוף" ("שזה בינינו מה שאת הכי צריכה!"), במועדון האקסלוסיבי. ("זה כל כך יקר, שלא תעיזי לפספס אף שיעור!") יש לה שכל לחברה הזאת. נרשמתי. נפרדתי ממיטב שקלי והופניתי לחנות ספורט עדכנית, לצורך רכישת אי-אלו פרטי חובה, שכללו זוג נעלי ספורט, מכנסיים ושתי חולצות. הגעתי לשיעור הראשון מצוידת במגבת ובבקבוקון מים מינרלים ובדי הרבה מוטיבציה. הנשים התקבצו ובאו, והאמת שכולן נראו פחות או יותר כמוני. מוזיקה קצבית החלה מתנגנת ומדריכת הכושר ה"הדוקה" הופיעה למולנו, בהילוך גמיש ומעורר קנאה. -"שלום בנות. ברוכות הבאות למועדון שלנו. מהיום נבלה שעות רבות ביחד! (אוי) ו... קדימה! לא נבזבז את הזמן, יש לנו הרבה עבודה!" ובסיימה את המשפט החלה ממטירה עלינו הוראות ללא רחם: "נתחיל עם חימום. ידיים בפיסוק, בטן אסופה, ישבן מכווץ ואחת, שתיים, שלוש וכפוף, אחת שתיים שלוש וכפוף...". הזמן חלף בעצלתיים וכבר בתרגיל השני התנשמתי והתנשפתי כמו קטר במעלה ההר. העובדה שהאולם היה מרוצף מראות, לא אפשרה לי לברוח מהאמת בנוגע לגופי וזו, בהחלט דרבנה אותי. התאמצתי והשתדלתי בכל כוחי, ממאנת להשלים עם העובדה, כי מעתה עלי להגיע לכאן פעמיים בשבוע. בגוף כואב ולב דואב חזרתי הביתה, מתנחמת בעובדה, כי יש לי יומיים מלאים למנוחה, עד לפעם הבאה.

כך חלפו הימים. בתחילה ממש הקפדתי ודאגתי להגיע לשיעורים באדיקות, אך עם הזמן התרופפה המשמעת. פעם אחת הבן שלי היה חולה, פעם אחרת היה לנו אירוע ופעם אחרת העדפתי להיפגש עם חברה. כבר הכרתי את כל התרגילים על בוריים וגם ה"קנאקים" כבר פחות הושמעו, ואפילו זכיתי להכרות מחודשת עם אצבעות רגלי! אבל, כלום לא עזר. החג שנפל באמצע, סתם את הגולל על שעורי החיטוב ונפרדתי לעד מהמכון האקסלוסיבי, מותירה את ה"הדוקה", לחברות חדשות ונלהבות יותר ממני.

בחודשים הבאים ניסיתי: הליכה ברגל (ומתחתי גיד), שחייה (יותר מדי מאמץ וזמן, להתפשט, להתלבש, לייבש את השיער) "ספינינג" (חטפתי כאבי ברכיים איומים) והליכון (מ-ש-ע-מ-ם). בכולם החזקתי מעמד לא יותר מחודשיים. אך אל ייאוש, עוד ידי נטויה (ואפילו די שרירית!) וכרגע הצטרפתי למתנ"ס המקומי, עם נשים ממש כמוני, וסוף סוף אני מרגישה שזה סוג הספורט המתאים לי. המדריכה סימפטית ("אם קשה לך תנוחי") ויש המון כבוד לבנאדם ("את מכירה את הגוף שלך, אז מה שלא נוח לך אל תעשי"). גם המחיר שווה לכל נפש (12 - לשיעור!), כך שלא כואב להפסיד שיעור מדי פעם, אחת לשבוע שבועיים ואפילו יותר. בינתיים, את עיקר ההתעמלות אני מפנה אל אצבעות הידיים, להקשה בלתי נלאית על המקלדת. והן כבר די "מעוצבות" האצבעות שלי, אין מה לומר